החלטה בתיק רע"א 2790/04

1.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לפיה נדחו ערעורי המבקש והמשיב על החלטת בית משפט השלום, בדבר חבות המבקש לבנק בו הפקיד את כספיו לצורך פעילות פיננסית.

2.        בחודש אוגוסט שנת 1994 פתח המבקש, מומחה להשקעות שבידו גם השכלה משפטית, חשבון בנק אצל המשיב, בנק איגוד לישראל בע"מ, לצורך מסחר באופציות המונפקות על ידי מסלקת המעו"ף בבורסה לניירות ערך בתל אביב (להלן: חשבון הבנק או החשבון). החשבון נפתח בסניפו הירושלמי של המשיב. בעת פתיחת החשבון התחייב המבקש, כי באם יתברר שערך בטוחותיו נמוך מהדרוש יהא המשיב רשאי לפעול מידית מחשבונו ולבצע עסקאות רכישת אופציות או יצירתן, על מנת להבטיח ערך בטוחות התואם את היקף הפעילות. המבקש השתמש בחשבון באופן תדיר לביצוע עסקאות בהיקף של מאות אלפי שקלים. במהלך פעילות זו, בעת שהיה נוצר בחשבון הבנק מחסור בבטחונות, היה המשיב חוסם את האפשרות להמשיך ולבצע פעולות בשוק המעו"ף, מחסום אשר היה מוסר לאחר שהיה מושג הסדר בין הצדדים.

           ביום 15.05.95 החל להיווצר מחסור מתמשך בבטחונות, בהיקף ממוצע של כ-100,000 ש"ח. נוכח זאת, נחתם ביום 23.05.95 הסכם בין המבקש לבין משיב (להלן: ההסכם), לפיו יועברו אל המשיב עשרה שיקים מעותדים בהפרשים של חודש למן יום 21.07.95 ועד ליום 01.04.96, בסכום כולל של 100,000 ש"ח (להלן: השיקים), מטעם אביו של המבקש, עו"ד יעקב בן מלך. כן נקבע במסגרת ההסכם, כי לא תבוצע בחשבון הבנק פעילות במעו"ף לאחר יום 01.08.95, וכי עד מועד זה יאופסו הפוזיציות הפתוחות בחשבונו.

3.        לדידו של המשיב, לא היה די בשיקים, שכאמור אינם נזילים, והוא המשיך לדרוש בטוחה ממשית, בדמות מזומן או ערבות בנקאית. משלא ניתנה בטוחה כזו, הודיע המשיב למבקש ביום 25.05.95 על הפסקת פעילותו בשוק המעו"ף, ומיד לאחר מכן מכר את כלל ניירות הערך אשר ברשות המבקש. נוכח היתרה השלילית שנותרה בחשבונו של המבקש בסך 229,392 ש"ח, הגיש כנגדו המשיב תביעה ביום 10.07.95 בבית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"א 48784/95) (להלן: ההליך הראשון).

4.        במקביל להגשת התביעה, פנה המשיב אל ההוצאה לפועל לפדיון השיקים (להלן: ההליך השני). אביו של המבקש, החתום על השיקים, פנה לבית משפט השלום בירושלים (ת"א 3373/96) במטרה לסכל מהלך זה, בטענה כי מדובר בשיקים שנמסרו על תנאי, שלא נתקיים, ואיננו קשור באופן ישיר לבטוחה הנדרשת. לטענת האב, תכלית מסירת השיקים היתה לערוב להלוואה אשר ניתנה למבקש. בפסק הדין מיום 23.07.97 קיבל בית המשפט (כב' השופט י. צבן) טענה עובדתית זו, וקבע, כי הבטוחה ניתנה על דרך של הלוואה בסך 100,000 ש"ח אותה נטל המבקש מן המשיב, בעוד שהשיקים נועדו להבטיח את החזר ההלוואה. משמעות קביעה זו היא כי השיקים לא נועדו להבטיח יתרת חובה בחשבון הבנק הנדון. ערעור המשיב על פסק הדין לבית המשפט המחוזי (ע"א 4357/97) נדחה ביום 05.07.98. נקבע על בית המשפט (כב' השופטים י. הכט, מ. רביד ו-מ. גל), כי עם הצגת השיקים סוכם בין הצדדים כי החסר בבטחונות ייחשב כמאופס, ורק בעת היווצרות פער ממשי חדש יוכל הבנק להפסיק את הפעילות בחשבון. כן נקבע, כי בין יום 23.05.95 (מועד ההסכם) ליום 25.05.95 (מועד סגירת החשבון) לא חל שינוי דרמטי במצב הבטחונות של המבקש.

5.        בהליך הראשון, אותו יזם המשיב, ניתן פסק דין ביום 28.01.99. בית המשפט בערכאה הראשונה (כב' השופטת י. שבח) קבע, כי יש להחיל בענייננו את כלל "השתק פלוגתא", ולהכפיף את המחלוקת העובדתית בשאלת השיקים להכרעה שניתנה בהליך השני. משכך, נפסק כי הפסקת המשיב את הפעילות בחשבון הבנק הינה הפרת ההסכם האמור. מאחר שהפסקת הפעילות בחשבון גררה מכירת בזק של ניירות הערך על ידי המשיב, פנה בית המשפט לבחינת שאלת היקף הנזק שנגרם למבקש. בית המשפט התרשם מיכולותיו ומידיעותיו הפיננסיות-המקצועיות של המבקש, ופסק כאומדנא כי הנזק הכולל שנגרם לו עומד על 111,077 ש"ח. ניכוי נזק זה מן היתרה השלילית בחשבון המבקש העמידה את חבותו של המבקש למשיב על 118,315 ש"ח.

           בית המשפט דחה את טענת המבקש, כי על פי ההסכם ניתן לו היתר לפעול במסגרת החשבון עד ליום 01.8.95, שכן היתר כזה משולל כל הגיון כלכלי בסיסי, נוכח חוסר היציבות ורמת הסיכון הגבוהים בשוק המעו"ף. כן נדחו טענות המבקש בדבר נטילת עמלות מופרזות על ידי המשיב, ובדבר אי מתן שירותים מיכוניים, אשר הובטחו לו לכאורה על ידי המשיב.  

6.        על החלטה זו ערערו שני הצדדים (ע"א 1435/99). בפסק דינו דחה בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא י. גרוס, וכב' השופטות א. קובו ו-מ. רובינשטיין) את הערעורים ואימץ את קביעותיו של בית משפט השלום. נקבע, כי אין כל הצדקה עניינית לבירור עובדתי מחודש של טענות הצדדים. כן נפסק, כי קביעת הערכאה הדיונית את שיעור הנזק נסמכה כדין על הלכת אניסימוב (ע"א 355/80 אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800), לפיה בהתקיים קושי ממשי בהוכחת הנזק יפעיל בית המשפט את שיקול דעתו ויעריכו באמצעות אומדן. בית המשפט אף נסמך על ההלכה, לפיה דרך כלל לא תתערב ערכאת הערעור באומדן שנפסק על ידי בית המשפט (ע"א 427/85 "השתיל" נ' אגן יצרני כימקלים בע"מ, פ"ד מ(4) 309).

7.        המבקש טוען, כי בתי המשפט קמא התעלמו מההלכה, כפי שהיא נפסקה בת"א 1585/00 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' עו"ד לילוף יוסף (לא פורסם), לפיה בבוא הבנק לתבוע חוב מלקוחו עליו להוכיח כיצד הוא נוצר ונוסח סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, תומך בקביעה זו, לטענת המבקש. ספרי הרישום עליהם התבסס המשיב, כך נטען, אינם יכולים לשמש בסיס ראיתי לקביעת חובו של המבקש, מאחר שמסתמכים הם על פעולות שנעשו על ידי המשיב עצמו. יתרה מכך, נטען כי המשיב עצמו העיד על חוב קטן יותר, כפי שעולה מעדותו של מנהל מחלקת ניירות ערך של סניף המשיב בירושלים. עוד נטען, כי בתי המשפט קמא התעלמו מקביעתם של בתי המשפט בהליך השני בדבר איפוס היתרה למן יום ההסכם. הקשיים בהוכחת החוב אף מתבטאים באי עמידתו של המשיב בנטל הראיה החל עליו להוכחת שיעור הריבית הנהוגה אצלו, כך סבור המבקש. לטענתו, הפר המשיב את חובת הנאמנות אשר הוא חב לו, ומשכך כל הפעולות למכירת האופציות נעשו ללא הרשאה שבדין.

           באשר לנזק אשר נגרם למבקש עצמו, נטען כי בתי המשפט קמא נמנעו מלהחיל את ההלכות המקובלות בחישוב נזק מסוג זה, ואף יצאו כנגד ההגיון שבבסיסן. על פי הדין, המכונה "כלל ניו-יורק", יחושב הנזק לפי הערך הגבוה של נייר הערך מיום העוולה או מיום הפרת החוזה ועד למועד חלוף פרק זמן סביר מאז נודע לנפגע אודות ההפרה או העוולה. פרק הזמן הסביר ייקבע על פי אופי הנייר, השוק ומקצועיותו של הלקוח. כן נטען כנגד האומדן אותו קבע בית משפט השלום, אשר לטענת המבקש  איננו מבוסס ומנומק כראוי. המבקש מוסיף וטוען, כי בתי המשפט קמא לא יישמו את ההלכה הנוהגת בדבר חובת הקטנת הנזק, על פי "כלל ניו-יורק" האמור. בסיכום דבריו, מבקר המבקש את קביעת בית המשפט קמא, כי בשוק המעו"ף מוטל הסיכון על הלקוח, גם במקרים בהם הבנק הוא המבצע את פעולות המסחר בניירות הערך. קביעה זו סותרת, לדעת המבקש, את הדין, אשר מוצא לנכון לאזן את כוחו של הגוף הבנקאי אל מול הלקוח החלש.

8.        דין הבקשה להידחות, משאין היא מעלה כל שאלה עקרונית כללית, ציבורית או משפטית, המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(1) 123). עיקר השאלה בפנינו נסבה על חישוב הנזק שנגרם למבקש, ועניין זה נתון להכרעת הערכאה הדיונית, אשר הפעילה אמות מידה מקובלות לחישוב נזק. עקרון נטוע הוא כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור, לא כל שכן ערכאת ערעור שנייה, להתערב בקביעות עובדתיות שהוכרעו בידי הערכאה הדיונית (רע"א 7857/03 ויקטור בן כנען נ' ד"ר יאיר ליפשיץ, תק-על 2003(4) 1465). כך נהג בית המשפט המחוזי, ועל אחת כמה וכמה כך יש לנהוג בבקשת רשות הערעור שתכליתה להעמיד שאלה של הערכת הנזק להכרעת ערכאה שלישית.

           הבקשה נדחית.

           ניתנה היום, כ"ז באייר תשס"ה (5.6.05).

                                                                                               ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /אמ התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: